חדושי הרא"ה על כתובות ס״ח

1 מר עוקבא הוה לי' ההוא עני' בשיבבותי' כו' עד בטלי כסף או בטלי זהב והאי דלא עייפינהו ושדרינהו ניהלי' כי ההוא דלעיל דמפונקתא כולי האי ליכא אמר היינו דאמר ר' אלעזר בא ונחזיק טובה לרמאין כו' עד כאן קודם שיבא לידי גבוי כאן אחר שיבא לידי גבוי פירש"י ז"ל דההי' דאין מחייבין אותו למכור את ביתו וכלי תשמישו בשבא עכשיו להתפרנס בתחלה מקופה של צדקה וההיא דקאמרי' היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף כשכבר נתפרנס מקופה של צדקה שלא כדין וחייב לשלם והרי זה כפורע חובו:

2 והרב ר' אברהם בר' דוד ז"ל פירש דההיא דאין מחייבין אותו אתיא קודם שיבא לידי גבוי דלענין לקבל מתנות עניים מכיון שאין לו מאתים זוז חוץ מביתו וכלי תשמישי רשאי לקבל. אבל לענין להתפרנס מקופה של צדקה אהא תניא הי' משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף. עוד אפש' לפרש דתרווייהו להתפרנס מקופה של צדקה אבל מתני' בבית וכלים שהיו לו קודם שיבא לידי כך דכיון שכבר הי' משתמש בהן אין מחייבין אותו למכרן. אבל מתניתא בבית וכלים שזכה בהם אחר כך כלומר אחר שבא להתפרנס מן הצדקה ובהא וודאי אמרי' היה משתמש בכלי כסף כו':

3 מתני' יתומה שהשיאתה אמה או אחי' לדעת' כו' עד אלא שמין את הנכסים ונותנין לה פי' שמין את הנכסים ורואין שכנגדן היאך ניזונות ומתפרנסות ונותנין להן. וכן אמרו בתוספתא כיצד הבנות ניזונת ומחפרנסות מנכסי אביהן אין אומרין אלו היה אביהן קיים כך וכך היה נותן לה' אלא רואין שכנגדן היאך ניזונת ומתפרנסות ונותנין להם. ר' אומר כל אחד ואחד עשור נכסי. ר' יהודה אומר אם השיא בת ראשונה ינתן לשני' כדרך שנתן לראשונה. ומסתברא דשלש מחלוקת בדבר רבנן ור' ור' יהודה רבנן סברי דבתר שומא דנכסים אזלינן לעולם. ר' יהודה סבר דהיכ' דאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדאן דעתא דאב היכ' דליכא אומדנא אזלינן בתר שומא דנכסי דהא ר' יהודה לא אפליג במתני' אלא אי איכא אומדנא. ור' סבר דהיכא דאיכא אומדנא אזלינן בתר אומדנא היכא דליכא אומדנא יהבינן לה עישור נכסים.

4 גמ' אמר שמואל לפרנסה שמין באב פי' ר' חננאל ז"ל דלא אזלינן בתר שומא דאב להוסיף על עישור נכסי' דאמרי' לעיל בשלהי נערה שנתפתתה ועד כמה אביי ורבא דאמרי תרווויהו עד עישור נכסי. ואיכא דסבור מינה דלא קאמר רבי' ז"ל אלא אליבא דר' יהודא ואליבא דהלכתא ואקשו עלי' מהא דמותבינן מדתניא הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן כיצד אין אומרין אלו הי' אביהן קיים כך וכך הי' נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין להם. ואם איתה מאי קושיא לימא לי' דהכי קאמר אין אומרי' אלו היה אביהן קים כך וכך הי' נותן להם להוסיף על עישור נכסי אלא שמין את הנכסים ונותנים להם לפי שומות הנכסי' כמה שהוא אפי' היה יותר מעישור נכסי דעד עישור נכסי הוא דאזלינן בתר אומדנא אבל מכאן ואילך אי איכא שומא דנכסי יהבינן לה. ומיהו ליתא דרבי' ז"ל בין לר' יהודא בין לרבנן אמרה דאליבא דכולי עלמא בין למאן דאזיל בתר אומדן דעת' דאב בין למאן דאזיל בתר בתר שומא דנכסי לא יהבינן לה טפי מעישור נכסי לעינם הילכך מאן דקא מותיב שפיר מותיב מדקתני אין אומרים אלו הי' אביהן קיים כך וכך הי' נותן להם אלא שמין את הנכסים ונותנין להם אלמא לא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב כלל דהא תרווייהו שוו להו אהדדי. ובשומא דנכסי נמי לא אזלינן אלא עד עישור נכסי וקאמר דאפי' בהכי לא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב. ובוודאי בדאיכא למיקם עלי' קאמרי' מדקאמר דלא אזלינן בתרא דאי בדליכא למיקם אדעתי' לא צריכא למימר אלא וודאי דהכי קאמר דלא אזלינן אלא בתר שומא דנכסים. תו אקשו עלי' מדתנן וחכמים אומרים פעמים שאדם עני והעשיר או עשיר והעני ומהדרי' לי' לר' יהודה מהא למימרא דלא אזלינן בתר אומדן דעתא דאב דזימנין דהוי עני והעשיר ובצר' לה מדינא וזימנין דהוי עשיר והעני ומפשת לה נמי אלמא דמאן דאזיל בתר אומדן דעתא דאב בין להוסיף בין לגרוע קאמר וכדאמרינן לעיל מאי מעילוי' מעילוי' דאב וכדשמואל דאמ' שמואל לפרנסה שמין באב. וליתה להאי נמי דוודאי שמואל בין להוסיף בין לגרוע עד עישור נכסי קאמר ואהא קאמרי רבנן פעמי' שאדם עני והעשיר או עשיר והעני ואמרינן נמי מעילויא דאב ואנן לא אמרי' אלא שלא להוסיף יתר מעישור נכסי. ומיהו סתמא דמלתא לאו הכי משמע אלא דלעולם אזלינן בתר אומדנא. ואי מההיא דלעיל דאביי ורבא התם אורחא דמלתא עד כמה הוא דאמרי' ואפי' מיחיים דאב. ואיכא דמסייע לי' מדאמרי' לקמן מעשה ונתן לה ר' אחד משנים עשר בנכסי' הרי שלא שמענו אלא לפחות. ולא שמענוה אינה ראי' דמעשה שהי' כך היה אבל בתוספות הביאו ראי' מהא דאמרי' התם במס' גיטין והא פרנסה דמיקץ קיצא והא משמע כדקאמר רבי' חננאל ז"ל דלעולם לא הויא טפי מעישור נכסי והיינו דאמר דקיצא. ולית' דלדידן נמי פרנסה מיקץ קיצא ואי אמידני' קא קיצא. ואי לא אמידני' נמי מסתמא עד עישור נכסי מיקץ קיצא אבל וודאי דלעולם אזלינן בתר אומדן דעתא דאב בין להוסיף בין לגרוע והוא הדין נמי ליתן לה עישור נכסי מן המטלטלי' אע"ג דמדינ' לא הויא אלא ממקרקעי אי אמידני' בהכי דאכולי מלתא אזלינן בתר אומדן דעתא כדאמרי רבנן מחטי דעליא' ואמרינן פרנסה הואי ומאי מעלי' מעילוי' דאב ולא אמרו הלכה בין למזוני בין לכתובה בין לפרנסה ממקרקעי ולא ממטלטלי אלא בדלא אמידני' ויהבינן לה עישור נכסי מדינ' ולית לה אלא ממקרקעי הא אמידני' כל מילי אזלינן בתר אומדנא והכי הלכתא. והני מילי לפרנסת הבעל אבל למזוני ולבוש' וודאי בתר שומא דנכסי' אזלינן:

5 אלמא לא אזלינן בתר אומדנא ותיובתא דשמואל. קשי' לן ולמ' לי' למיתב עלה מהאי דיוקא והא פשיטא מילתא דרבנן לא אזלי בתר אומדנא ולא פליגי עלי' דר' יהודה אלא למימרא דליכא למיזל בתר ההיא אומדנא דשמא לא היו נכסיו אחר כך כאותה שעה אבל אלו היינו יודעי' נכסיו של אותה שעה ושל עכשיו וודאי אזלינן בתר אומדן דעתו לפי הנכסי' של אותה שעה ושל עכשיו. ומשום הכי מכריחנן דוודאי לאו עני ועשיר בנכסי קאמרי' והשתא וודאי הויא תיובתא:

6 טעמא דקטנה הא גדולה ויתר' פירש הא גדולה נערה דבת מחילה ואע"פ שלא בגרה. אבל ליכא לפרושי הא גדולה בוגרת דאם כן מאי קושי' דהא ר' לא אמר אלא בגר או נישואין אבל בוגרת ונשאת לא אמר אנא ודאי הא גדולה נערה קא אמרי':

7 לא קשיא הא דמחאי הא דלא מחאי הכי נמי מסתברא כו' עד הא דלא מיתזני מינייהו. ולענין הלכתא קיי"ל דאי לא מיתזני מינייהו בגרה או נשאת צריכה למחות אבל היכא דמיתזנא מינייהו אינה צריכה למחות. אלא בבגרות ונישואין. אבל באחד מהם אינה צריכה למחות. ומיהו היכא דלא מיתזנא מינייהו ובגרה ומיחת נראין דברי' שהיא צריכא למחות שנית בנישואי'. ואם לא עשה כן מחל' מכיון שדינ' שתפסיד באחד מהם כלומר בבגרות או בנישואין בלא מחאה. תדע דהא ניזונת שלא הפסידה בבגרות בלבד ודינה כאלו מיחת ואעפ"י כן אלו נשאת ולא מיחת הפסידה. ומיהו בגרות ונישואין שמפסידין בכל מקום בלא מחאה לא אמרו אלא נישואין אחר בגרות. אבל לא בגרות אחר נישואין שאין אחר נישואין כלום שכבר זכה בהם הבעל. ומידו היא זוכה אחר כך והרי הוא כחוב דעלמא. ואפי' נתאלמנה כשהיא קטנה שכל זמן שלא מיאנה הרי היא כאשת איש לכל דברי':

8 תניא האומר אל יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו אל יתפרנסו מנכסיו שומעין לו שהפרנסה אינה כתנאי כתובה. פי' דמזונות הבת הרי הן תנאי כתובה ותנאי ב"ד ולאו כל כמיני' למעקרי' אבל פרנסה אינה תנאי כתובה אלא דבר הראוי ואפי' בדעתו הן שמין לה וכיון דגליא דעתי' דלא ניחא לי' למיתן לה כלל לא יהבינן לה. ואיכא דגרסי איפכא ומפרשי דמזונות דלא חייל חיובייהו עלי' אלא אחר מיתה כיון דאתני עלייהו מחיים שומעי' לו. אבל פרנסה דאפי' מחיים איתה לאו כל כמיני'. וליכא דפרנסה מחיים לא הוי חובה אלא מצוה וקיימא לן נמי דבעלת חוב דאחי הויא אלמא עיקר חיובא לאחרמיתה. ותו במזוני דאינון תנאי ב"ד וודאי ליכא למימר דכל כמיני' למיעקרי':

9 ורבי' האיי גאון ז"ל גורס כן ופירשה במתנה עם אשתו בשעת נישואין ובמזוני הוא דשמעינן לי' דזכותה הוא והרי היא יכולה למחלו. אבל לא בפרנסה דמצוה דידי' הוא ולאו מידי דזכותה דמיתלי כלל במחילה דידי' ותפוש לשון ראשון: